<h1>הלכ' ברכות למהר"ם מרוטנבורג נדמ"ח מכת"י</h1>
<h2>דף לז.</h2>
ואותם פרטרש ורושולש חייבין בחלה ובהמוציא, הואיל ואיכא עלייהו תוריתא דנהמא. וצ"ע על אותם נילש דהוו כמו גובלא בעלמא, דאמר דמברכין עלייהו בורא מיני מזונות. ואפילו למר זוטרא דקבע סעודתן עלייהו ומברך עלייהו המוציא ושלשה ברכות, היינו טעמא לפי שאינו [צו]רך כל כך כמו עיסת נילש, ואין לאכול אותם אלא בתוך הסעודה וכן היה עושה ר"י. וכן שמעתי שמורי ה"ר יחיאל מפריש ז"ל לא היה רגיל לאכול אפילו פרטרש ורושולש אלא בתוך הסעודה, שלא היה ברור לו אם יש להם תוריתא דנהמא.
<h2>דף נג.</h2>
על פירות האילן מברך ברוך אתה ה' אלקינו העולם בורא פרי העץ וכן על הענבים. ועל הבוסר משהו גדול כפול הלבן. ומפול הלבן ולמעלה מברך עליו בורא פרי העץ. ולאחריהם של ענבים ושל בוסר ברכה אחת מעין שלוש: על העץ ועל פרי העץ ועל תנובות השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה, רחם ה' אלוקינו על ישראל עמך ועל מקדשך ועל מזבחך, ותבנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, והעלינו בה ושמחינו בתוכה, כי אתה טוב ומטיב לכל (באי עולם), ברוך אתה ה' על הארץ ועל הפירות. ובשבתות ובימים טובים מזכיר בה מעין המאורע, כך פי' הרבינו משה [ברכות פ"ג הי"ג], וכן משמע בירושלמי [ברכות פ"ו ה"א]. ועל הבוסר שהוא פחות מפול הלבן, מברך בורא פרי האדמה כמו בקפריסין (ולבסוף בורא), דאמרו [ברכות לו, א] מברך עליו בורא פרי האדמה, לפי שאינו עיקר הפרי. ולאחריו מברך בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שבראת(ה), ברוך אתה ה' חי העולמים. וכן מסיים בירושלמי. ושאר אילנות משיוציאו פרי שהן קטנים מאד, חשוב הוא לברך עליו בורא פרי העץ, כאילו נגמר פריו. ועל גרעינין דגודגדניות ואפרסקין ותפוחין ועל כל מיני פירות, מברכין עליהם בורא פרי העץ, מדתנן [ערלה פ"א מ"ח] קליפי אגוזים והגרעינין חייבים בערלה וכו', אלמא גרעינין פרי נקרא.
<h2>דף ק:</h2>
והמבדיל על השולחן יש לו ליזהר שלא יהא לחם על השולחן, ואם יש לחם יכסינן כדאמרינן בערבי פסחים (פסחים ק, ב) ושוין שאין מביאין את הפת אלא אם כן קידש, ואם הביא פורס מפה ומקדש. ואמר לנו מה"ר שמואל ב"ר מנחם זצ"ל בשם הרב רבינו משה מגרץ זצ"ל דהכי פירוש, אף על גב דפליגי ב"ש ובית הילל לקמן בפרק אילו דברים (ברכות נא, ב) בהלכות סעודה האי מינייהו קדים, שוים הם בזה שאין מביאין את הפת [על השולחן] בערב שבת קודם קידוש, לפי שכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה, ואם יביא את הפת יצטרך לברך על הפת קודם קידוש, (אלא) [אבל] אם הביא פורס מפה על הפת והוי כמאן דליתיה ואז מקדש. [הג"ה] ומה שאנו משימין המפה על הלחם בליל שבת ולאחר הקידוש מסירין אותו, כדי ליתן סעודה ביקר' דשבת. מיהו בשחרית בשבת לא שייך טעם זה. וי"א טעם אחר, כדי שלא לבייש את הפת, דאמר הפת מה יש לי, דבכל יום מברכין עלי קודם ליין. ומהר"א אומר דאם היה הפת מגולה, היה צריך לברך עליה תחילה, משום דהיא תחילה בקרא בארץ חטה ושעורה וכו' קודם גפן. וי"א זכר למן שלא ירד, והיה עליו טל מלמעלה וטל מלמטה והמן ביניהם, מרדכי (פ' ערבי פסחים ק,0ב).
<h2>דף קא.</h2>
ואותם בני אדם שמקדשין בבית הכנסת, כמו שנוהגין בכל קהילות אשכנז אין לו למקדש לטעום, דכיון דאין קידוש אלא במקום סעודה הרי הוא טועם קודם קידוש. ואפילו על הקטנים קורא [אני] תגר שהחזן נותן להם לשתות מן הקידוש, נהי דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו (שבת קכא, א), מכל מקום לא ספינא להו, כדאיתא בפרק חרש (יבמות קיד, א). ואם איישר חילי אבטליניה, שאם בימי חכמים היו עושין כן, היינו לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלו ושתו ונם בבי כנישתא, אבל עתה אינו כן. אמנם חזרני לקיים המנהג, דלא שייך למימר לא ספינא להן איסורא לקטנים אלא בלאו, כגון נבילות וטריפות וכיוצא בהן, דנפקא לן בפרק חרש מלא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים, אבל קידוש היום מצות עשה הוא לא נפקא התם. ומנשים נמי לא אתו, דמה לנשים דאינהו גופייהו בנות עונשין, ומכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה לא נפקא לן קטנים, כיון דאינהו גופייהו ליתנהו בשמירה.
בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון, פי' שהיו קובעין עצמן לשתות קודם אכילה, פוטר את היין שהיו שותין בקבע לאחר שגמרו לאכול קודם ברכת המזון. ומוקי לה בגמרא (ברכות מב, ב) בשבתות וימים טובים ובשעת הקזה, ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ. אבל בזמן הזה אין אנו רגילין לקבוע עצמינו לשתות בקבע אחר אכילה קודם ברכת המזון, אחר שמשכו ידיהם מן האכילה צריך לחזור ולברך, (כגון) [כמו] בשאר ימות השנה לדידהו, ואותם [בני אדם] שמבדילין על (הכוס) השולחן, פסק רבי יוסף זצ"ל, שאין צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן בתוך הסעודה, אע"ג דהבדלה יכולה להיות שלא במקום סעודה, כיון דהשתא מיהת במקום סעודה הבדיל אין צריך לחזור ולברך. דהא תנן בירך על היין שלפני המזון פטר את [היין] של אחר המזון היכא דדעתו לשתות, והוא הדין הכא כיון דדעתו לשתות בתוך הסעודה. ועוד דעד כאן לא מיבעיא לן בפרק כיצד מברכין (שם) אלא בבירך על היין שבתוך המזון, אם פוטר את של אחר המזון, אלא משום דזה לשרות וזה לשתות ולא אתי לשרות ומפיק לשתות, אבל איפכא (פירוש) פשיטא דפטר, [ד]לשתות דעדיף פטר לשרות. ועוד דבפרק ערבי פסחים משמע דלרבי יוחנן יש קידוש שלא במקום סעודה, ואפילו הכי אית ליה אף ידי יין יצאו, שיצא ביין [של] קידוש ידי ברכת בורא פרי הגפן. ואע"ג דרבי יוחנן איתותב, הני מילי בשנוי מקום, אבל באותו מקום עצמו פשיטא דיצא, והוא הדין להבדלה כדפרש'. וכל שכן דביין קידוש יצא, לדידן דקיימא לן אין קידוש אלא במקום סעודה.
<h2>דף קג.</h2>
[ברכות מ"א ע"ב] אמר רב פפא הילכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, פר"י כגון בשר ודגים וירק וכל דבר מליחה שדרכו לאכול עם הפת בתוך הסעודה אע"פ שהוא אכלו בלא פת. וכן דייסא ורומשליש וכיוצא בהן, כיון שעיקר סעודה רגילין להיות. וכן כל משקים שבאים בתוך הסעודה, מחמת סעודה חשיבי, ואין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, חוץ מן היין הואיל וגורם ברכה לעצמו טעון ברכה לפניו ולא לאחריו, כדתנא במתניתין, ולא לאחריו. כדמוכח בערבי פסחים בעובדא דתלמידי דרב דמר בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא, אלמא דלא בריך בתר כסי שבתוך הסעודה על הגפן ועל פרי הגפן, דאי בריך אם כן הוי הפסק בלא ברכת המזון. ומהאי טעמא לא מברכינן בורא פרי האדמה על המרור, משום דהוי דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, אע"ג דאתי לשם מצוה, (ד)חשיב כבא מחמת סעודה, (כגון) [כמו] פסח שנאכל על השובע ואין מלפתין בו את הפת. תניא בתוספתא (פסחים פ"י הי"ג) שמברכין [עליו] על אכילת פסח ולא שהכל. אבל מה שפי' רש"י (שם ד"ה דברים) דברים הבאים מחמת סעודה שמלפתין בו את הפת, לא נהירא דמתניתין היא (ברכות מד, א) דכל שהיא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופטור על הטפילה. ועוד מדפריך עלה יין נמי ניפטריה פת, אלמא בלא טפילה איירי, דאי פריך יין ששרה בו את פתו נפטריה [פת, מאי קשיא ליה, היכא אמרינן דלא פטר פת] כי האי גונא (טעונין ברכה שהם).
<h2>דף קג:</h2>
כתוב במחזורים שיש לברך (עליו) על המים בתוך הסעודה, והטעם פי' ה"ר (יונה) [יו"ט] בן ריב"ן, דדווקא פת פוטרת כל מיני משקין דזייני, חוץ מיין הואיל וקובע ברכה לעצמו, אבל מים דלא זייני לא פוטר, דתנן (עירובין כ"ו, ב') הנודר מן המזון מותר במים ובמלח. ואין נראה, שאין הטעם תלוי בכך, שהרי יין פוטר כל מיני משקין אע"ג דברכתו בורא פרי הגפן ולא דמיא להו, אלא משום חשיבתו פטר להו, ה"נ פת דחשיב טפי פטר כולהו חוץ מיין. וה"ר יוסף פי' דשאר משקין לא חשיבי באין מחמת סעודה חוץ מיין, דמיגרר ומתאוה אדם לאכול על ידו ולהכי פריך על יין נמי נפטרי' פת, פי' דעל כל משקים יש לברך באמצע סעודה. אבל רבינו תם ור"י לא היו נוהגין לברך על שום משקה בתוך הסעודה חוץ מיין וכן נוהגין בצרפת. [[הג"ה] וכן משמע בתלמוד (ברכות מ"ב, א') מדאמר שאני יין הואיל וגורם ברכה לעצמו, משמע הא אבל שאר משקין לא, סמ"ק]. ומי שמברך על המים יש לו לברך על כל פעם ופעם דחשיב נמלך.
<h2>דף קד.</h2>
ועל היין מברך עליו בורא פרי הגפן, ולאחריו ברכה אחת מעין שלש(ה) על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובות השדה וכו', וחותם על הארץ ועל הפירות, כדרך שחותם בשאר פרי שבז' המינין. וכן פר"י שלא לחלק בברכות. ודלא כמחזורין שכתוב בהם שחותם בהם על הגפן ועל פרי הגפן.
<h2>דף קו.</h2>
[ברכות מ"ז ע"א] ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ובירושלמי (ברכות פ"ז ה"ד) משמע דווקא כגון שהיו כולן זקוקין לככר אחד או (לכולם) [לכוס] אחד, אבל אם כל אחד ככרו בידו אוכלים (שלו) אע"פ שלא אכל המברך, ואם כל אחד כוסו בידו שותין אע"פ שלא שתה המברך. וכן משמע בערבי פסחים בההוא סבא דגחין ושתה קודם שבירך רב אשי. ומשמע נמי מהתם שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה לכוס של כל אדם. ומיהו היכא שכוסות שלהן פגומין, אז הוא טוב לשפוך מכוס של ברכה לכוס של כל אחד, כדי שגם הם ישתו מן הכוס שאינו פגום, אע"פ שאין שתייתם מעכבת, כיון ששתה המברך.
<h2>דף קו:</h2>
[הג"ה] מי שאין לו יין בע"ש, אומר ויכלו והמוציא ואשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו' עד מקדש השבת ובוצע ואוכל. ולא יסיר ידו מעל הפת עד שיסיים כל הברכה. ואם אין לו במו"ש אומר הבדלה, ואינו אוכל עד שיבדיל.
<h2>דף קטז.</h2>
[ברכות ל"ט ע"ב] הכל מודים בפסח שמניח פרוסה לתוך השלימה ובוצע, מ"ט לחם עוני כתיב. היה רגיל ר"י להניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד. ומברך תחילה המוציא על שתיהן קודם שיבצע, ואח"כ על אכילת מצה, ובוצע משתיהן יחד אח"כ. ואין זה מצות חבילות, מידי דהוה איקנה"ז. ופעמים שלא היה רוצה לשנות המנהג, והיה מברך על הפרוסה המוציא, ולא היה מפרידה לגמרי וחוזר ומברך על אכילת מצה ובוצע. והרב ר' מנחם מיואני והרי"ט והר"מ אבן מיימון זצ"ל [ח"מ פ"ח ה"ו] כתבו דסגי ב' מצות ובוצע אחת לשנים, ושומר' תחת המפה לאפיקומן, ומברך על הפרוסה המוציא ועל אכילת מצה, ובשלימה יעשה כריכה מצה ומרור. וטעמייהו משום דמה דרכו של עני בפרוסה כל ימות השנה, והיינו המוציא. ועוד דלא אשכחן כריכת ב' מצות בהדדי. ומיהו מנהג שלנו לעשות ג' מצות. וכן שמעתי מפי ה"ר יצחק מוינא זצ"ל שאמר מפי ר' שמואל הטעם לפי [ששנינו (ברכות נ"ד, ב') שארבעה] צריכין להודות, היוצא מבית הא(י)סורים, וישראל יצאו מבית האסורין בפסח. ובתודה יש ד' מיני לחם, ג' מינין של מצה, ונותן אחד מכל מין ומין לכהן הרי ג' מצות לכהן, וג' היו עושין מעשרון אחד, כדאיתא במנחות (ע"ז, א'—ב'), וכנגדן היו עושין שלשה מצות מעשרון לזכר בעלמא. ופיר' רבינו אבי"ה העזרי שבוצע האמצעית ושומר חציה לאפיקומן, ואין לומר יבצע העליונה, משום דאין מעבירין על המצות, דאין מצוה בשבירה מצה אחת לשתים. וכי אתי למבצע המוציא יבצע אשלימה ואפרוסה על אכילת מצה, דלחם עוני כתיב, דהיינו פרוסה וכן נראה.
